לפני כחודשיים וחצי, לאחר עוד הפסד מכמיר לב של הספרס, יצא האשך מביתו בשעת בוקר מוקדמת (0800 לפנות בוקר) למצוא פורקן לרגשותיו, בהשתנה על שיח הגרניום הלימוני של שכנתו "האהובה".

אך שוד ושבר; אליה וקוץ בה; חזיז ורעם – איתרע מזלו של האשך לפגוש בחוץ את בעל הבית, שבדיוק הגיע להסתובב בשטח.

האשך נמנע כרגיל מקשר עין, סיים לנער ופנה לחזור לביתו, כאשר בעל הבית החל לקרוא לו. האשך הבין שנסיגה זריזה ירדה מהפרק, והלך על דרך הפעולה ההפוכה, בשיטת "בלבל את האויב" – קבלת פנים לבבית, התעניינות בשלום המשפחה, והושטת יד ללחיצה אמיצה, אותה סירב בעל הבית לקבל משום מה.

האשך החל באיחולי חג שמח, שבת שלום ושנה טובה, כשבעל הבית קטע אותו.

"אני חייב להרוס את הבית שלך!" הוא אמר לו מייד.

"הא??" התפלץ האשך. הוא גר במקום זה כבר מעל לעשור, צבר ג'אנק שמספיק לחיים שלמים, וגללי הכלבים בחצר כבר נערמו לגובה מטר, מדשנים את הקרקע היטב, והופכים אותה לפוריה במושב.

"להרוס! אני חייב להרוס! המנהל התלבש עלי! אני חייב להוריד במטראז' מהדירות השכורות! יש לי יותר מדי! ואצלך אף אחד לא יהיה מוכן לגור גם ככה!"

"הההאאא??!" הקשה האשך.

"להרוס! כמה שיותר מהר! אני אקבל קנס! תוך חודש אתה חייב לצאת! כבר קבעתי עם מפעיל הבולדוזר!"

בשורת האיוב נחתה על האשך, ולאחר דין ודברים קצרים ("להרוס!" -"הא??") הוא זלג לביתו, אבל וחפוי ראש, כדי לבשר את הבשורה המרה לגננת – עליהם לעזוב את מעונו הרשמי, ברחוב האשך 1.

הגננת קיבלה את זה לא פחות קשה. היא כבר התרגלה ליתרונות במקום – קרבה לים, ליער, ולעובדה שאין שום צורך לנקות, כי אין שום טעם.
הם חיו כבר מספר שנים יחד (תזכורת), חולקים את הבית עם החולדות, היתושים, העכבישים וחמשת כלביהם.

הם החלו לחפש במרץ מקום חלופי – אך העלו חרס בידיהם, שכן משום מה אף אחד לא היה מוכן להשכיר בית לזוג עם חמישה כלבים.

בלית ברירה, כשהימים נוקפים, נותרו עם הברירה היחידה – לשפץ חורבת תאילנדים במשק המשפחתי של הגננת בשדה יעקב, כדי לעבור לקנן שם.

החורבה החלה דרכה כרפת בשנות ה-50'. מאז חלה צלילה מהירה במעמדה, והיא הפכה לדיר כבשים, בהמשך ארנביה, ולבסוף קיבלה קירות מאולתרים וגג פח והגיעה לשפל – מגורי עובדים לכעשרה תאילנדים, אשר למטרה זו שימשה במשך יותר מ-20 שנה.
בסוף התאילנדים מחו נמרצות על תנאי המגורים בה והיא ננטשה לאנחות, ועברה לשמש כבית לדיירי משנה – מקקים, עקרבים ועכברושים, אשר עדיין היו נקיים יותר מהתאילנדים, והסתפקו בהררי האשפה שהשאירו להם הדיירים הקודמים.

מסתבר שהתאילנדים לא האמינו בפחים, וזרקו את האשפה שלהם במשך כ-20 שנה בכל רחבי הבית והחצר.

מה שכן כנראה לפחות היו להם אוזניים נקיות, שכן האשך והגננת מצאו אין-ספור מנקי אוזניים משומשים בכל מקום באיזור.

כמו כן היו פזורות עצמות רבות מספור בשטח, הן בבית והן בחצר, אשר עליהן האשך העדיף שלא להרחיב את הדעת, ו"המטבח" היה איזור אסון מוכה שומן וטינופת – על השיש, הקירות, הרצפה והתקרה.

היה זה מחזה מלבב.

האשך והגננת עמדו והביטו בכל זה בדממה, וכשיצאו אחרי דקה לשאוף אוויר בחוץ, שאלה הגננת את האשך: "אתה חושב מה שאני חושבת?"

"נראה לי שכן," ענה האשך.

ואז שניהם חייכו חיוך גדול ואמרו ביחד:

"איזה פוטנציאל אדיר !!!"

מפאת המחסור במזומנים, השניים קבעו שהם ישפצו בעצמם את הנכס החדש.

*             *              *

נחסוך מכם את תיאור הניקיונות.

אפשר להוסיף רק אנקדוטה לחלק זה בסיפור המעשה – ביטוי שזכה להיוולד בשל כך, אשר מאז הפך לשגור בפיהם של האשך והגננת: "חרא של תאילנדים."

זה מעין שדרוג ל"חרא!" הרגיל, או ה"שיט" המיובא, ואפילו מתעלה על ה"כוסאומו!" המקומי.

מקור הביטוי באירוע מצער שקרה לאשך, כאשר נאלץ לפרק את האסלה שהייתה מותקנת במקום ולסחוב אותה החוצה.

זעקה נשמעה והביטוי נולד מעצמו, ומאז צבר תאוצה והפך למימרה טבעית עבורם אשר מסמלת מפח-נפש, כעס, תסכול וגועל.
ומאז פעמים רבות בזמן השיפוץ נשמעו זעקות "חרא של תאילנדים!" בוקעות מהחורבה, ולבסוף אף השכנים התרגלו והפסיקו לתמוה.

נעבור לתיאור השיפוץ.

כמו כל דבר בחייו, האשך למד בין היתר איך לבנות קירות גבס מיו-טיוב.

תוך כדי ההקמה, בזמן שבנה את הקירות לחדר המקלחת ולחדר העבודה הצמוד אליו, התרברב בפני הגננת איך חדר השירותים+מקלחת החדש יהיה גדול ומרווח, ואפילו בלי עובש ובלי פסולת עכברושים בקירות.

הוא תמה באוזני הגננת מדוע חדר המקלחת בבית אחותה, אשר מתגוררת אף היא במושב, הוא כה קטן ובלתי-מרווח, ובעצם מדוע לא תבוא האחות להתקלח אצלם? יהיה לה הרבה יותר נוח.

"מה? מה זה קשור? למה שאחותי תבוא להתקלח כאן?" תהתה הגננת.

"יצא לי לראות את חדר השירותים שם, ותקשיבי – זה פשוט לא הומני!"

"היא ובעלה מסתדרים שם יופי!" אמרה הגננת, ולאחר מחשבה הוסיפה: "מתי בכלל יצא לך לראות את השירותים שם? היית איתי שם רק פעם אחת ונשארת בחוץ."

"כן, אז! נכנסתי ויצא לי לראות. תשמעי – אפילו אין לה מקום שם לתלות את החזיות!"

(עשרה קבין של חזון ירדו אל העולם. תשעה מהם לקחה האחות.)

"מה?? חזיות?? איך בכלל ראית חזיות?! עכשיו אני נזכרת – קראתי לך שנייה להיכנס פנימה לראות את התינוק!"

בשלב זה הגננת כבר הייתה קרובה לאשך אשר נמצא על הסולם, והבחינה במשהו מוזר בקיר הנבנה בין חדר השירותים לחדר העבודה, אשר היה דומה באופן מחשיד לחור הצצה.

וממש כעבור רגע אירעה תאונת עבודה, הסולם אותו הציב האשך באופן לא יציב כנראה, החליק, האשך נפל אפיים ואיכשהו הצליח להעיף על עצמו גם את פטיש הגומי של הקרמיקה, אשר היה מונח בחדר השני.

תאונות עבודה קורות – זה חלק מהתהליך. מי שלא עובד לא נופל, ולא מקבל פטיש בראש.

אבל את "פתח האיוורור" שהתקין האשך הגננת דרשה שיאטום, בכל מקרה.
ומאז לא חזר הנושא אל הפרק.

האשך והגננת בנו, טייחו, רצפו וצבעו.

הפטיש המשיך ליפול על ראשו של האשך מפעם לפעם, במיוחד לאחר ויכוחים והתעצבנויות, שכן השניים בילו כעת זמן רב ביחד.

מדי פעם מעד הסולם, ופעם אחת (מעשה שטן), לאחר שהאשך סיים לקדוח חור בקיר לצנרת חדשה לברזים, והציץ כדי לבדוק שהגיע עד הצד השני, בדיוק נשפה הגננת כדי לסלק את כל האבק מן העבר השני של הקיר והאשך התעוור למשך דקות ארוכות.

את הרצפה הם החליטו להשאיר בזווית תלולה לירידה, כדי להעניק לכלב בני אפשרות לשעשע את עצמו במרדף אחר כדורים, ובכך לאפשר הפוגות לגננת.

לאחר כחודש של שיפוץ החל בלאגן הקורונה, והשניים קיבלו דחייה נחוצה בהחלט בפינוי דירתם, והמשיכו לשפץ במרץ בעוד כל עמישראל ספון בביתו.

כעבור פרק זמן נוסף הבחינו השניים בהרגל שפיתחה אמה של הגננת, הגרה בקרבת מקום, לבוא לדבר על הא ועל דא בזמן השיפוץ, ולעדכן אותם בכל הנעשה בקרב כל המי-ומי ביישוב, מתכונים לקיגל, ומועדי האזכרות, והחליטו פה אחד לעבור לבניית הגדר.

האשך אף תמך בפריסת גדר אלקטרונית, ואף הציע להעניק לאם קולר במתנה, בכדי למנוע ממנה להתקרב, אך ההצעה נפלה ברוב של 2-1 כנגדו (ההסכם ביניהם אומר כי הגננת נספרת פעמיים בהצבעות).

לבסוף עברו השניים למעון החדש, לאחר יותר מחודשיים של עבודה מפרכת, וממש רגע לפני שראשו של האשך נשבר סופית ממכות הפטיש (היו יותר תאונות עבודה משציפה. אפילו לאחר שהעביר את הפטיש לבית-מלאכה, הוא איכשהו הצליח לחזור ולמצוא את דרכו לראשו מפעם לפעם).

הקורונה אף היא התמידה, והליגה בכלל נפסקה, אבל האשך היה שקוע גם ככה בעולמו אשר כלל שיפוץ ורק שיפוץ, יומם וליל.

וממש בימים האחרונים החל האשך להתרווח מעט, לאחר שהשניים הצליחו סוף סוף לסיים, בערך כזה, ואף להעביר את כל הג'אנק למעון החדש.

עדיין תקריות קורות, שכן יש עוד דברים רבים לסיים.

וילונות, למשל – עדיין אין.

ולכן הגננת גזרה על האשך גזירה מרה – איסור על יחסי אישות בשעות היום, ולמעשה בכל שעה מלבד בזמן חושך מוחלט, בלילה בלי ירח.

ובאמת באחד הלילות הזדמן לו לילה כזה, אבל קרה המקרה ובזמן שיא המתח, ממש לפני הבאזר-ביטר, כשהאשך עמד לשגר כדור אחרון ללא תפילה, האירה עליהם לפתע אלומת אור מפנס בחוץ, מה שגרר מבוכה קלה, בשני הצדדים.

מסתבר כי אחד מבני המושב חשב שעדיין גרים שם תאילנדים, והגיע על מנת לבקש מהם לבוא לכבות לו את האור במקרר, שכן היה חג.

ובכלל, הבחין האשך כי בני המקום מוזרים קמעה.

למשל, הוא שם לב שהם מקפידים לומר לו שלום כשהם חולפים על פניו, למרות שבעצם אינם מכירים אותו והוא אותם.
בגזרה זו הוא בחר להמשיך להתעלם בנימוס, ולא ענה.

אירוע מביך נוסף, הפעם בין הגננת והאשך בלבד, קרה לילה אחד, כאשר הגננת קמה משנתה והבחינה שהאשך אינו לצידה.

היא מצאה אותו בחדר העבודה החדש, "נותן עבודה".
ומכיוון שעדיין לא היה אינטרנט מחובר היא מצאה אותו עם אוסף "הקלפים" הישן שלו, שבמשך שנים היה מאוחסן מתחת למיטה והעלה אבק (אוסף כרטיסים מתאי טלפון בלונדון שהאשך התגאה בו מאוד, אותו צבר בביקור המשפחתי בלונדון, כשהיה ילד).

מה אגיד לכם? כששוברים ביצים עפים שבבים.

*

ומי יודע מה יילד יום במעונם החדש של האשך והגננת?

רק רציתי לעדכן, ולתת את תרומתי הצנועה מתחת לאלונקה בשעת החירום.
תודה לכל התורמים לפוסטים הנפלאים בעת הזו, האתר למרות המצב הקשה בפריחה נהדרת של פוסטים איכותיים ומגוונים הן מהצוות הקבוע והן מגולשים (עד כמה שהספקתי לקרוא, ופספסתי הרבה לצערי), ומנחם אף נותן בראש יותר מהרגיל. תודה לקוראים, ולכותבים, ולכל באי האתר!
חג שמח, ושנה טובה, ושבת שלום!
הנה אני מושיט לכם ידי ללחיצה.